אבא מספר: “היינו חיילים בשירות ‘הסדר’, חודשיים לפני סיום השירות שלנו. את הפקודה להיכנס ללבנון קיבלנו ביום רביעי בצהריים, ביום הרביעי לפרוץ המלחמה. התפללנו מנחה יחד. תושבים מהאזור הביאו לנו פירות ועוגות. הרב הראשי לצה”ל נשא תפילה, ולאחר מכן פרצנו בריקוד ‘שובו אליי ואשובה אליכם’. כך נכנסנו למלחמה”.

כל פרט חרות בזיכרונו של אבא כמו פצע פתוח ״נסענו בדממה לתוך לבנון”, הוא משחזר. “ביום חמישי בבוקר נתקלנו באש ארטילרית סורית כבדה. ביום חמישי בלילה קיבלנו פקודה לנוע במהירות לעבר כביש ביירות-דמשק. נתקלנו במארב סורי, והתפתח קרב מר וקשה, שלימים כוּנה ‘קרב סולטאן יעקוּבּ’.

“נכנסנו לקרב עם שלושים טנקים ויצאנו עם שמונה. המחיר היה נורא: עשרים הרוגים בהם חבריי הטובים ביותר מספסל הישיבה, יותר משלושים פצועים, שני שבויים ושלושה נעדרים: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן”.

גם הטנק של אבא נפגע. הוא וארבעה מחבריו נמלטו מזירת התופת והסתתרו בין הסלעים. “הסורים ירו לעברנו בכל הכלים. לא היו לנו אפשרויות להגיב, ופשוט רצנו והסתתרנו. אפילו מים לא היו לנו. ביום שישי בבוקר, בין ריצות על הגבעות וניסיון לתפוס מחסה, פיזמתי לעצמי פסוקים מתפילות השבת”.

“הם התחבאו וחיכו לכוח חילוץ, ופתאום זיהה מפקד הטנק שלו כוחות צה”ליים במרחק של כשניים-שלושה קילומטרים מהם. הוא ראה את החיילים מכוונים לעברם את הנשק ומיד הבין שהם חושבים שאבא וחבריו הם חיילים סורים. באותו רגע צץ רעיון במוחו של אבא: “פשטתי את הציצית שלי, קשרתי אותה לנשק והנפתי אותה למעלה הסרתי גם את הקסדה, בתקווה שהחיילים יזהו את הכיפה הגדולה שעל ראשי אלה היו רגעים שנדמו לנצח.

“ואז הבחין אחד החיילים שמהבגד הלבן יוצאים חוטים וצעק: ‘הם כוחותינו!’. כך ניצלו חיינו”. חזרנו מהקרב ישר לשבת שהייתה פרשת ‘שלח’ בחבר’ה ארגנו מניין מאולתר ובו העלו את אבא לתורה בהשגחה מדויקת בדיוק בעלייה שבה מופיעה בתורה מצוות ציצית.

“השנה לכבוד ה-40 שנה אבא רכש ציציות חדשות לכל הילדים והנכדים וביום ההצלה, כ’ סיון כולם ברכו עליהן שהחיינו. אני מעריץ אותך אבא היקר שלי!! ואחרי הטקס הזה בו פגשתי לראשונה את עומק הסיפור של מה שעברתם אז בכלל.

“למרות ההתמודדות עם הפצע הפתוח הזה, הטראומה והמראות הקשים הקמת משפחה לתפארת ומפעל חיים עצום של תורה ורוח אתה סמל לעוצמה של אמונה ובחירה בחיים!”.